הייתי המפקד של אבי במשך שנה.
קשה, עדיין קשה לי להשתמש בלשון עבר לגביו. כאילו החיוך שלו נעלם רק לרגע ותיכף ישוב.
תמיד מחייך. לא מתאונן, ולא בוכה. במסעות הכי קשים, בלילות הארוכים ללא שינה - מעולם לא שמעתי אותו. שאר החיילים, גם הטובים שביניהם - לכל אחד היתה נקודת שבירה או אז באמצע הלילה היו נשמעות הקללות והקיטורים. לא ודע למה, לא סוכר שאי פעם שמעתי את אבי יוצא מכליו.
דמותו הקרינה מסר אחד ברור: שקט וטוב לב. החיוך שלו, העזרה לכל מי שהיה זקוק לה. השקט הנפשי, בשבילי - זהו אבי.
תמיד אומרים שבצבא אנשים לומדים לדעת הכל זה על זה. איני בטוח שהמשפט הזה נכון לגבי אבי. בניגוד לחיילים אחרים, כששמעתי מהם הרבה על בעיותיהם, אבי היה מופנם. שמר את עולמו הפנימי לעצמו, אך ידע גם לשבת ולצחוק עם החבר'ה.
חבריו לצוות אהבו אותו עם השקט הזה. שקט של אדם אשר יכול להסתדר טוב, גם בלי הרבה כוח ודאווין.
אבי היה רק בסיבוב הפתיחה של החיים. מאחורי הסיבוב חיכו לו חברות, אופנועים, בילויים, טיול לחו"ל ו...
אולי יש משהו באימרה שאלוהים לוקח אליו את הטובים ביותר עוד כשהם צעירים.
רן - מפקד הצוות.