חבר ילדות ויקר שלנו, רונן.
הוא השאיר את כל המשפחה
אחריו בוכיה והמומה.
הלב נסער ונקרע
זו משימה בלתי אפשרית איתה להשלים,
מעשה שפל של מרצחים מנוולים, שפלים.
הוא נפל אי-שם רחוק בלבנון
על הגנת המולדת והגבול בצפון.
נשמתו פרחה בו במקום
על המזבח של ה"שלום".
ארץ ארזים ארורה
האוכלת את יושביה בלי שום בושה.
בה שולט וחוגג הטרור
הנלמד שם מדור לדור.
ולקראת "ועידת השלום"
נראה הכול בלתי מציאותי כבחלום.
האם אי פעם ילמדו לחיות בשכנות טובה
העמים איתנו בשקט, באחווה ובשלווה?
מתי יהיה כבר סוף לסיוט,
שיוציא את עם ישראל מהבדידות?
האם עוד לא די הקרבנו את בנינו
כדי לחיות בשלום עם שכנינו?
מי ייתן וכל השכול והכאב לא היו לשווא
ביחד עם השנים המבוזבזות של חיילינו
בטנק או מוצב.
הלוואי וזה יהיה הקרבן האחרון,
די למלחמות לאורך כל גבולותינו
ולא רק בצפון!
הבה נתחיל תקופה חדשה
בלי עויינות ואיבה!
בה נעזור אחד לרעהו
לקידום החיים המשותפים באיזורנו!
יהי זכרו ברוך!
מרים א. חנינא